"יגעת ומצאת תאמין" מכתב אישי
מאת: יסמין מתנדבת
מכירים את כל המכתבים האלו שמנסים לשכנע אתכם שהמקום עליו אתם קוראים הוא הדבר הכי טוב בעולם, זה הדבר שחיפשתם במשך כל השנים, לא יודעים לקרוא לו בשם, ואם אתם לא בודקים אותו, חבל על הזמן?
טוב. אז זה עוד אחד מהכתבים האלו.
את עמותת חברים הכרתי דרך הסיפורים של הדודה-של גיס-של אחות של בן דוד של סבא. בקיצור - בדרך נס ממש. זה התחיל מטלפון של עמותה אחרת לחברה שלי, עבר דרכי, דרך מישהי ממנהיגות צעירה של משהו, ובסוף נחת בשלום בעמותת חברים.
כמה טלפונים, שאלות, מחשבות, ואחרי כמה זמן מצאתי את עצמי בכניסה לבית של החניכה שלי. ועל זה נאמר-'יגעת ומצאת תאמין'.
אז בהתחלה (אולי כמו בשלב שבו מחפשים את הבית כמה זמן קודם, רק כדי לא לאחר אחר כך) זה קצת מוזר. אחר כך מעורר מחשבות (שימו לב, סביר להניח שזהו אינו סדר האירועים) ובסוף זה אפילו מרגש.
ואז- אז זה כמו להיות בבית. אז נכון, יש כאלה שה"בבית" הוא רק שבוע אחר כך, אצל אחרים חודש, ואולי יש כאלו שלוקח להם עוד יותר. אבל התוצאה הסופית- נשארת זהה.
זה כבר הופך להיות חלק ממך.
אז מה עושים שם?
'חונכות אישית' היא להפגש לפחות פעם בשבוע (במקרה שלי בערך לשעה, כמובן שזה משתנה מאדם לאדם), עם החניך. זה לשבת, לשחק, להרכיב פאזלים, או בקיצור- להיות שם לידו, ולעשות לו טוב על הלב. נראה לי, שרק מי שחווה איך זה 'לעשות טוב על הלב', ואת התחושה הזאת כשאתה יודע שבאמת שווה לחיות בשביל הדברים האלה, שזה לא עוד שעה שמנסים להעביר- רק הוא יכול להבין עד כמה זה ממכר.
(כן, מסתבר שגם דברים טובים ממכרים.)
חוץ מהמפגשים הקבועים יחסית, ישנן גם פעילויות משותפות לכל מתנדבי חברים וחניכיהם.
אפשרות להתגבש בדרך קצת אחרת.
לא חובה, אבל בהחלט כדאי.
ועכשיו, תרגיל זיכרון קצר. מי מכם שהתנסו פעם בחוויה היוצאת דופן של דיאטה, והמעטים שגם הורידו כמה גרמים בה, אולי, אולי יזהו את התחושה.
זוכרים את הארבעה חודשים קודם לכן, עם הכמה קילוגרמים יותר?
מה, לא?
ולאלו מכם שהיו טבעות- 'ברזלים' על השינים. זוכרים כמה מוזר זה היה להסתכל במראה?
כבר לא, נכון?
מתרגלים.
אז עכשיו תנסו לדמין 'התרגלות' קצת שונה. לא אוטומטית וכמעט בלתי מורגשת.
עכשיו תחשבו חברים. (פרסומת סמויה).
כשהאכפתיוית הזאת, תחושת ההתחברות הופכת להיות חלק מכם, זה משהו שאחר כך, קצת קשה להזכר איך היה קודם.
אז אני לא יודעת להגיד איך בדיוק השתנתי.
אבל אני יודעת שמדברים טובים לא נפרדים כל כך מהר.
ובכלל, בתקופה הנוכחית, אחת מהמשימות הלאומיות שלנו, והמילה המאוד מאפינת את זמננו היא 'התחברות'.
אז לשם שינוי, בואו נתחבר.
נתחבר לעם ישראל, כולו. בלי לסווג אותו ככזה או כאחר. עם ישראל שמיוחד בבישנות, ברחמנות ובגמילות החסדים שבו.
נתחבר קצת אל אלו שהם לא מזכירים לנו את עצמנו במראה, אלו שהם פשוט אחים שלנו (עד כמה שזה נשמע נדוש, מה לעשות, עם ישראל הוא לא פרטים שמרכיבים את הכלל. הוא כלל שמכיל את הרבים).
נתחבר קצת לעצמנו.
פעם העבירו על דברים מסוג זה פעולות בסניפים.
'פראייר'.
המילה הזאת, למקרה שלא שמתם לב, כבר לא נאמרת כל כך בתקופתנו. למעשה,
אף פעם לא היה לה קיום של ממש.
מסיבה פשוטה מאוד.
אין כזה דבר פראיר.
יש כזה דבר להיות בני אדם. מעל לזה- יש כזה דבר להיות יהודים.
לפנות שעה פעם בשבוע זה בסך הכל להכיר עולם חדש, ילד חדש.
ילד שישמח לדבר איתך מדי פעם.
וגם להרכיב איתך פאזל.
ואם תסכים, גם לשחק על המחשב, ואולי לצאת לטיול.
אין לי מושג איך אפשר להעביר את החונכות הזאת למילים.
נסו לכתוב חיוך אחד, נראה אם תצליחו.
נראה לי קצת קשה.
אז כדי להקל עליכם (ואולי גם עלי),
עשו טובה,
פשוט לכו להתנדב.
עולם חסד יבנה.
